"סיינפלד" ו"חברים" הם שתי סדרות טלוויזיה שהצחיקו מיליוני אנשים בעולם וגרמו לצופים להיות חלק מהחבר'ה שעל המסך.
בהחלט ניתן להצביע על כך שהחברות היא מוטיב חוזר חזק ומאוד מרכזי בשתי הסדרות והקשר בין הדמויות הוא זה שקודם לכל משך את הצופים לתוך המרקע.
הרעיון שחבורת צעירים מתנהלת ביחד במצבים הזויים קורעים מצחוק הדביקה שבוע אחר שבוע מיליוני צופים בכל העולם והשידורים החוזרים מעולם לא היו רלוונטיים יותר.
וגם היום שנים רבות אחרי הפסקת הצילומים צעירים שינקו בזמן שג'ורג' נתפס מחטט בזבל ורייצ'ל שברה את הלב לרוס, יש מיליוני צופים בסדרות שנקרעים מצחוק.
הסדרות הללו הן קאלט בגלל האהבה הרוויה בהן בעוד שסדרות הריאלטי שמככבות היום על המסך ספונות בשנאה תחרות ודריכה על האחר בשביל פרס שבסופו של דבר לא שווה כלום.
יש משהו מאוד מושך ומורגש כנכון ואמיתי דווקא בסדרות שנכתבו ביד יוצר, הושקע בהם זמן וחשיבה על כתיבת תסריט ופאנצ'ים ושום דבר שם לא אמיתי למעט האהבה והקשר בין האנשים.
ויש משהו מאוד מרתיע ומרחיק בלצפות בסדרה "כאילו" אמיתית ששם השקר מנסה להצטייר כאמת ועל הצופים מהלכת אימים ההרגשה שכמה הוא מסכן או כמה היא רעה ואין שום רצון להידמות על הדמויות שרואים. ההיפך. רק לא להיות שם וכאלה.
למעשה, הזדהות היא מילת מפתח בכל מה שקשור למשיכת קהל, והסדרות "סיינפלד" ו"חברים" גרמו לנו להזדהות עם הפאדיחות, הצחוקים, המצבים הקומיים הבלתי נתפסים בהם אנו נתקלים בחיים ובכולנו יש קצת קרמר וקצת ג'ואי לא?
25 דקות צרופות של צחוק מהבטן שלו חיכינו כולנו והשאלה הנשאלת היא – מתי צחקנו ככה בפעם האחרונה מסדרת טלוויזה? מתי חיכינו כל-כך שיגיע יום מסוים בשבוע, כי אין אפשרות לראות שוב או להקליט, ואפילו נפגשנו חברים לכבוד האירוע?
למרבה הצער, הגעגוע שנוצר כלפי "סיינפלד" ו"חברים", הוא געגוע להרגשה זכה ותמימה לרגעים מוצלחים שהיו לנו פעם בחיים, לדקות של הנאה צרופות, לכמיהה לקשר אחר עם כוכבי הטלוויזה שלנו ובעיקר – לקשר בנינו.