אני זוכרת משפט מלפני שנים – ‘מחשב לכל ילד’, זוכרים? הכוונה כמובן הייתה שלכל ילד בישראל תהיה האפשרות השווה, כמו לכולם ובמיוחד לילדים משכבות מצוקה, לקבל מיומנויות מחשב וגישה למאגרי מידע שכל אלו יסייעו לילדים ויתרמו להתפתחותם שבסופו של דבר יקבלו הזדמנות שווה ויתקדמו כמו כולם בהמשך חייהם. זו רק דוגמא לרעיון שהטכנולוגיה מקדמת אותנו וזה נכון שבפרויקט הזה נעשו דברים טובים וחשובים אבל מכל הטכנולוגיה הזו הגענו בשנים האחרונות לכך שכל אחד מסוגר בתוך עצמו והראש שלו תקוע בתוך מסך המחשב או הנייד. שנת 2020 הביאה את המשפחה לקיום חדש ביננו, בא וירוס הקורונה והכתיב חוקים משלו ואנחנו נאלצנו לחשב מסלול מחדש.

עד לפני עשרה חודשים החיים המשפחתיים התנהלו, פחות או יותר, בתבנית מאד מסוימת ודומה אצל רובנו: הורים מחוץ לבית שעות ארוכות בעבודה, ילדים לבד בבית אחרי מסגרות הלימודים, חוגים אחה"צ, חברים פה ושם אבל בעיקר בתוך המסך גם כשיושבים אצל חברים. התמונות העצובות שכל המשפחה יושבת בסלון יחד אבל כל אחד בנייד הן מנת חלקנו. הקורונה לימדה אותנו שיעור ביחסים ביננו, הרחיקה אותנו אחד מהשני והכניסה את כולנו עוד יותר לתוך עצמנו, אולי כל אחד עם האלוהים שלו. דווקא בתוך עצמנו מצאנו שהחום האנושי היה חסר לנו עד עכשיו ובגלל העדר היחס הטוב והחם ביננו ברחנו למסכים, לא במודע כנראה אבל היום אחרי שני סגרים ואחד נוסף בפתח אנו מתחילים להפנים שלהמשיך כך לא נוכל. הגענו לחוסר קשר במקרה הטוב ולקשרי שנאה ביננו במקרה המציאותי ושכך אי אפשר לנהל שום שיחה או דיון מבלי שנתפוצץ אחד על השני. לא צריך סיבה מיוחד כדי לשנוא מישהו, הוא פשוט מעצבן ומרגיז מעצם קיומו. הגענו כנראה לשלב סופי בהתפתחות האנושית מבחינה אבולוציונית ומכאן אפשר לצאת רק עם מהפכה טוטאלית ביחסים שלנו אחד עם השני.

בסגר גילינו את המשפחה מחדש ולמדנו שוב לראות את בני המשפחה כתא גרעיני שחשוב לטפח, לתחזק ולשמר את הטוב. מאידך יש לבנות מחדש מה שלא עובד ביננו. האוזניים נפתחו ואנו רגישים יותר לבני המשפחה. אנו לומדים, מסגר לסגר, מה באמת חשוב ובמה צריך להשקיע. משפחה הבנויה על בסיס של עזרה הדדית ושיתוף פעולה בין כולם היא בעצם המודל הקטן לכל מערכות היחסים שאנו צריכים להתחיל לבנות מחדש עכשיו בין כולנו כאנושות. יחס טוב ויפה לכל אחד, לרצות את טובת הזולת במקום לנסות לרצות רק את עצמנו כל הזמן.