מדי פעם אני קמה בבוקר ורואה במטושטש את המשמעות לחיים. זו מפלצת מסוכנת מאוד, מפלצת הריקנות, צריך להיזהר מלהתפתות לנגוס בה, שמה תמצא את עצמך במחוזות הדכדוך. אבל בכל זאת, אין ברירה אלא לשאול מדי פעם, ביני לביני, את השאלה של מה הטעם בחיים. הבן שלי לא מוצא משמעותיות ברוב הדברים, אבל השבוע, ונדמה לי שזו הפעם הראשונה בחייו שכך קרה לו, הוא חזר משולהב, חדור מטרה ומלא משמעות משבוע מפרך בצבא. מה קרה אתם בוודאי שואלים.
ובכן, הוא נשלח עם עוד כמה חובשים למתקן צבאי, ושם הם חיסנו מאות חיילים השבוע נגד נגיף הקורונה. הוא עצמו חיסן כשמונים חיילים מדי יום ביומו, כמעט ללא הפסקות. עבודת פרך בהשוואה ליומיום הצה"לי שלו, אבל מה, תחושת שליחות התלוותה לזה, דבר שהפך את העבודה לתענוג והעלה את רף המשמעות לגבהים שהוא לא הכיר עד כה. לא הטירונות, לא קורס החובשים ולא השירות הצבאי הצליחו ככה להזריק אנרגיות חיוביות ועוצמתיות שכאלו בעצמותיו של הבן שלי. כשראיתי אותו מגיע לרגע הביתה, משולהב ועייף, לוקח כמה בגדים וחוזר לבסיס, כי כולם נכנסים עכשיו לסגר, הדהדה בי בעוצמה רבה שאלת מהות הקיום.
הילד הזה כל-כך מטופל, מוגן ועטוף, עד שחנקנו אותו, את היכולת שלו לחוות אושר שמגיע ממקומות של תכלית. עלו בי זיכרונות של ילדות, פרויקטים חברתיים שלקחתי בהם חלק כשהייתי ילדה שריגשו אותי עד דמעות, כי הייתה בהם מטרה משותפת. משם נדדה המחשבה שלי לבתי הספר הריקים מילדים כרגע, בימי הסגר המשונים הללו. האם אפשר להעביר תכלית דרך הזום? הרי לא כולם יכולים להשתייך לפרויקטים לאומיים מלאי משמעות, ובכל זאת, חייבים למצוא דרך להפוך את התכלית לעיקר. הבעיה היא שכדי לעשות זאת, עלינו לגבש תכנית שתדון במהי לעזאזל, אותה תכלית. לא פשוט לשים עליה יד ולהגדיר אותה כמטרה חינוכית, אבל נראה שזהו פרויקט ראשון במעלה, חשוב יותר מכל מקצוע.