יש תקווה

אולי נחליף את ביבי. אולי נחליף את טראמפ. אולי נקים ממשלת חירום, או שרק בגללה כלום לא מצליח. אולי הערבים אשמים ואולי השמאלנים ואולי הם בעצם אנרכיסטים שמערערים את יציבות השלטון ומלחיצים את הממשלה וגורמים לה לאבד שיווי משקל ולהחליט החלטות שגויות כי פועלים מתוך לחץ. ומה עם החרדים האלו שבכלל לא אכפת להם מהמדינה והם פותחים בתי כנסת ובתי מדרש לתפילות המוניות ולימוד תורה ומקיימים אירועים והמשטרה מוותרת להם והם בכלל הגורם לכל זה…


אנחנו נמצאים בזמנים מורכבים, האדמה נשמטת מתחת לרגליים, כל מה שהכרנו משתנה, אנחנו חרדים לעתידנו ועתיד ילדינו, ומי יכול להציל אותנו? בזמנים כאלו קל לאנשים להסתכל על הדבשת של הגמל השכן ולשכוח מהדבשת שלהם עצמם. רואים גילויים של איחוד והתלכדות אבל תמיד בהתנגדות למישהו אחר, תמיד קל יותר להאשים "אחרים" במה שקורה. בתוך כל זה אנחנו מגלים שאנחנו יותר ויותר מתעסקים בדברים המהותיים של החיים, עתידנו ועתיד ילדינו כבר לא כ"כ בטוח וזה נותן להרבה אנשים להתנהג באחריות.

"ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חינם" כתב הראי"ה קוק. יש הרבה אנשים בעם שמתחילים להרגיש שהשנאה הזאת היא היא החורבן האמיתי שלנו ולא הקורונה או ביבי או איזשהו מנהיג מעצמה אמריקנית או אסייתית. אנחנו במו ידינו מביאים על עצמנו את החורבן כשכל אחד מתבצר בדעותיו, לא מסוגל להכיל את האחר ודוחה מעליו כל רעיון שונה ממה שהוא מכיר. אנשים פתאום מנסים בימים אלו לייצר חיבורים, מנסים להראות גילויים של אור, מגשרים על הפערים שהולכים ומתעצמים מתוך הבנה של דברי הרב קוק, או לפעמים מתוך הבנה פנימית שיכולים לצאת מכאן לשינוי טוב כי משברים יכולים ליצור מציאות חדשה ומלאת תקווה ורק גמישות מחשבתית יכולה להציל אותנו משבירה.

בואו נסתכל "מעל" מה שקורה, ננסה למשוך את מי שסביבנו, לא לדעות שלנו אלא בדיוק למקום הזה שריבוי דעות זה דבר חיובי ולא חייבים להסכים איתי כדי שנהיה חברים, שכנים, בני עם אחד.