לעבור את הניתוח הפלסטי בשלום

כירורגיה פלסטית היא תחום התמחות כירורגי המתמקד בשחזור פגמים בגוף ובפנים. הפגמים עשויים להיות כתוצאה ממחלות, מומים מולדים, כוויות ומצוקה. המטרה העיקרית של הניתוח היא לשחזר ולשפר את חלקי הגוף שאינם מתפקדים כראוי. במקביל לכירורגיה פלסטית התפתח מאוד גם תחום הניתוחים הקוסמטיים שנועדו לשפר את מראה הגוף ולספק למנותחות ולמנותחים חוויה שלמה יותר עם גופם, שיפור בביטחון העצמי ובנראות הפיזית שלהם. מרבית המנתחים הפלסטיים מתמקצעים הן בפן הכירורגי והן בפן הקוסמטי. בראשון מדובר לרוב בעבודה בבתי חולים ממשלתיים מתוך תחושת שליחות וסיוע לאנשים שנפגעו בצורה חמורה ואילו החלק השני מאופיין לרוב בבתי חולים פרטיים ובהמון כסף. עם זאת, המומחיות הבסיסית העיקרית של שתי סוגי ההתמחויות היא ניתוחים פלסטיים. חלק מההליכים שמנתח פלסטי מבצע כוללים:

היופי שבגוף
היופי שבגוף

– ניתוח לתיקון כוויות

– שחזור שדיים

– ניתוחי ידיים

– תיקון פגמים מולדים הכולל תיקון פגמים בחיך שסוע

החשיבות בבחירת המנתח הנכון – חשוב למצוא את המנתח הנכון שמצד אחד הוא מקצועי מאוד בתחומו ויכול לספק תוצאות ברמה הגבוהה ביותר ומצד שני שזמין עבורך וקשוב לך בצורה שאת או אתה מרגישים נוח איתו או איתה. המנתח שתבחר אמור להיות מסוגל לעזור לך להשיג את מטרתך לאחר הניתוח בצורה בטוחה וללא טעויות. בטיחות היא גורם מכריע בניתוחים פלסטיים כמו בכל ניתוח אלא שבנוסף לסיכונים בכל ניתוח כגון סכנת חיים או בעיות בהרדמה, מדובר גם בשגיאות שעלולות להסתיים בנזק בלתי הפיך או בבעיה עם נראות משמעותית שיידרוש לאחר מכן לעיתים עוד ניתוחים רבים כדי לתקן אותה או אף כדי להחזיר אותה למצב הראשוני.

ניתוחים פלסטיים כרוכים בסיכונים בריאותיים רבים העלולים לגרום לסיבוכים מאוחר יותר בחייכם. בחירת המנתח המתאים תבטיח כי הניתוח יעבור בצורה בטוחה וגם לאחריו. הסיכונים הבריאותיים יופחתו באופן דרסטי. המנתח הנכון יבצע גם ראיון קטן בכדי לברר למה אתם אלרגיים לפני תחילת הניתוח ומה ההיסטוריה הרפואית שלכם כדי שלא יתעוררו תגובות אלרגיות במהלך ההליך ולאחריו ושלא תטופלו בטעות בחומרים או בתרופות שעלולים לגרום לכם נזקים.

סליחות מול הבורא

מושג כל כך ברור לכאורה ולאמיתו של דבר מובן שלא כראוי לחלוטין. כל חיינו גידלו וחינכו אותנו על פי הרעיון שאנו אחראים על מעשינו באופן מוחלט ואנו קובעים את עתידנו. כך גם כל יחסנו בחברה לטוב ולרע, אבל לא כך הדבר. הבורא, כוח עליון שברא אותנו, פועל בנו ולנו אין שום בחירה. בימים אלו של חודש הסליחות וחגי תשרי אנו מבקשים סליחה איש מרעהו כשאנו פוגעים אחד בשני. זה נכון שאם פגענו במישהו שלא בכוונה או שכן חלילה אנו צריכים לפנות לאותו אדם ולהתפייס עמו, אבל הסליחות מול בורא עולם הן שונות ואחרות ממה שחונכנו לחשוב ולהבין. הבורא לא זקוק לסליחות שלנו, לבורא אין שום רצונות או חסרונות, הסליחה היא על המצבים שקרו בעבר שאנחנו לא עשינו את המוטל עלינו, גם אם בזמנו לא היינו מודעים שאנחנו פוגעים, כי המערכת היא כללית גלובלית אינטגרלית ולכל פעולה שלנו יש השלכות על כלל המערכת גם אם אנו לא מקשרים באותו הרגע את התוצאה של מעשינו. תמיד הידיעה מגיעה בדיעבד וכעת שאנו כן רואים את תוצאות מעשינו אנו צריכים לומר שנשנה את דרכנו ולא נעשה את הדבר שוב. זו הכוונה לשנה טובה במושג ראש השנה, ראש מהמילה ראשית, התחלה ושנה מהמילה שינוי, שנעשה מעכשיו מעשה נכון.
הסליחה היא בקשה שלנו לתיקון שנראה את הקשרים ביננו כטובים ויפים ולא נשקע בכמה אנחנו רעים אחד לשני, כמה אנו דוחים זה את זה, מבקרים את כולם באופן קבוע ובמקום כל זה נבקש מהבורא תיקון שנוכל לראות ולהרגיש את כולם כקרובים אלינו, נבקש מהבורא כוח לאהוב ולהתחבר לכולם כאילו היו ילדי הקטנים והאהובים. נבקש ממנו חינוך מחדש לראות עולם טוב ומחובר שהאהבה שולטת במקום השנאה, נעורר את כוחות הטוב של היקום במקום כוחות שנאה ופירוד.
הסליחה מול הבורא היא הכוונה מעומק הלב שגם עם טעינו, חטאנו ופשענו, כך הבורא עצמנו ברא אותנו, אבל היום עם הניסיון של האתמול אנו נפעל אחרת, לא נשב ונתייסר על מה שעשינו אין בזה כל תועלת הרי הבורא יודע מה הוא עשה ועכשיו עם הקלפים החדשים שנתן לנו במשחק נעשה כמיטב יכולתנו.
פשוט נפתח את הלב ולא נשפוט אף אחד לכאן או לכאן, נקבל כל מצב בדיוק כמו שאנו רואים אותו ונבקש מהבורא שנראה הכל נכון ומדויק כי כשאנחנו רוצים להתחבר בלב אחד לא צריך שום דבר רק לפתוח את הלב ולאפשר לאחר להיכנס פנימה.

לקריאה נוספת:
https://edu.gov.il/owlHeb/Yesodi/MiktzootVeTchumayLimud/holidays-and-special-days/Pages/yom-kippur.aspx
http://unagecif.org/
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/01079002.pdf

אלוהים שלי, רציתי שתדע

מכירים את השיר? אז אני לא הכרתי, אבל כבר בגיל צעיר, בסביבות כיתה ב' אני חושבת, הרגשתי שיש מישהו לפנות אליו, מישהו ששומע. תיארתי אותו בתמימות ילדותית כמישהו שכל רצונו שנבקש ממנו, נפנה אליו. ככל שהתבגרתי חקרתי יותר ויותר את הנושא, פניתי לדת, התפללתי כל יום לפחות פעמיים, קראתי תהלים כל כך הרבה פעמים שכבר ידעתי בעל פה חלק גדול ממנו, הלכתי לבית הכנסת ועדיין לא מצאתי אותו. זה היה מוזר, כי כל האנשים סביבי הסתפקו באותו הקשר שהיה לי איתו בילדותי. אבל אותי הוא לא סיפק, זה כבר היה פשטני מדי.

בגיל 17 וחודש, מיד לאחר סיום לימודי התיכון, עליתי על מטוס לכיוון תל אביב. הייתי חלק מקבוצת בנות בגילי או טיפה יותר גדולות ממני. שיכנו אותנו במעונות לעולים חדשים בפאתי ירושלים. זה נשמע קסום כל כך, הכותל המערבי, שריד מבית המקדש נמצא שם. אלוהים נמצא שם, בטוח.

נחתנו ב – 12:30 בבן גוריון, אמצע קיץ, חום אימים. עברנו תהליך קליטה, קיבלנו תעודות זהות ותעודות עולה ויצאנו לדרך. בשקיקה גמעתי כל קילומטר דרך החלון, כביש מס' 1 לפני כמעט 30 שנים. זה היה יום רביעי. וביום שבת על הבוקר יצאתי לחפש את הכותל. לא היה לי שום מושג איך להגיע אליו, לא מפה וגם לא סיפרתי לאף אחד שאני הולכת לכותל. פשוט התלבשתי ויצאתי באמונה עיוורת שבסוף אגיע אליו, לאלוהים. 

הלכתי אחרי משפחה שנראיתה דתית בהנחה שהם בוודאות הולכים לכותל. הרי לאן עוד יכולים ללכת אנשים דתיים שגרים בירושלים בשבת בבוקר? רק לכותל. הלכתי ברחוב שקט עם מבנים מאבן ירושלמית. ראיתי עוד ועוד משפחות זורמות לאותו כיוון. הגעתי לשער יפו ונכנסתי אל השוק הסואן. אנשים, דוכני מכירות, ריחות הכל היה נראה שונה ואחר מכל מה שהכרתי בחיי הקצרים. אך לי הייתה מטרה, אני הגעתי לכותל וכל ההמולה סביבי לא השפיעה עליי. והנה נגלה לעיני המראה המרהיב ביותר שצפיתי בו: רחבת הכותל, אנשים רבים עטופים בטליתות, נשים בשמלות חגיגיות, ילדים לבושים בגדים לבנים. שמש מנצנצת באבני הכותל העתיק. תמונה ציורית ומיוחדת אבל… מה מפריע לי? אלוהים לא היה שם, בטח לא בשום אופן שהכרתי או דמיינתי לעצמי. כאילו כל התפאורה נמצאת שם אך היא ללא רוח חיים. התאכזבתי מאוד. חזרתי הביתה. מאותו רגע ידעתי בוודאות שאלוהים לא נמצא לא באבן, לא במילים ולא בשמיים. אותו צריך לחפש בלב. קשר אליו צריך ליצור בליבי פנימה ולא מחוצה לי, דרך קשרים שנבנים ביני לבין הסובבים אותי כמו תאים שיוצרים יחד את הגוף השלם.

אלוהים?

הסוד

אנטישמיות. איזה שם כבד. כמו מונח ארכאי בשיעור היסטוריה מעייף. כזה ששמענו בימי זכרון ובבגרות. ללא ממשות, ללא רלוונטיות לתקופה ובטח שלא לחיים שלנו. אנחנו הרי במאה ה-21. כל השאר בשחור-לבן, פאסה מוחלט. יתכן שכל יהודי חושב ככה. בתורו ובזמנו-אצלנו זה יהיה אחרת. כישראלית אני רגועה יחסית. חיה במדינה שלי, עצמאית וחזקה עם צבא וחברים טובים ובכלל כמה טוב אנחנו עושים, ממציאים ותורמים.

רוחניות

אם נחליף לרגע את המילה "אנטישמיות" במילה שנאה הדברים לא נשמעים פתאום לא סבירים. הרי אנחנו במזה"ת ומכירים את התופעה אבל לבטח בשאר העולם היא חלפה. בכל זאת, נשמעים דיווחים על תקריות, אפילו במדינות הכי ידידותיות. טוב, נו, מי אמר להם לחיות בחו"ל? שיבואו לפה. לפחות בישראל הם בטוחים וחזקים וכל העולם אוהב אותנו. אפילו זכינו שוב באירויזיון!!

לצערנו, אם נגרד מעט את השטח נגלה שבכל אדם יש רגשות שליליים כלפי יהודים. לא פשוט לשמוע ששונאים וללא סיבה. יש הרבה תירוצים אבל סיבה? אין. השנאה קיימת נצחית. אולי ננסה לשבור את הלופ ונתחיל לחקור למה. תופעה על זמנית מצביעה על גורם עמוק. במקום להלחם בתסמינים בואו נחפש את השורש ונטפל בה אחת ולתמיד.

חוכמת הקבלה מגלה ששנאת היהודים קיימת טבעי באנושות. כל האנשים מרגישים בתת-מודע שהיהודים מחזיקים באיזה סוד שמונע את האושר מכולם. חוכמת הקבלה מסכימה עם זה. אכן, יש לנו סוד שרובנו לא מודעים אליו כלל- היהודים הם הצינור לשפע לעולם! אנחנו יושבים על השיבר ומאפשרים או מונעים מכוח החיבור החיובי לשרות בעולם. 

כשאנחנו מחוברים באהבת הזולת מעל לכל ההבדלים בינינו, הכוח החיובי עובר לכל בני תבל ומתקן כל חוסר או כאב. כשנפלנו לשנאת חינם, הפסקנו למלא את תפקידנו והעולם סובל. האנטישמיות, השנאה , היא הקריאה שלהם לעזרה. תעזרו לנו, תמלאו את תפקידכם ותביאו שלום עלינו. אור לגויים, זוכרים?? 

אין מדובר בדת או הלכה אלא ברמת היחסים בין האנשים. החיבור החיובי הוא כל מה שחסר בעולם אבל האגו האנושי כבר כל כך גדול שהוא לא מאפשר זאת. הוא הורס לנו את כל מערכות החיים, מהיחסים ועד כדו"א עצמו.   האגו האנושי חייב איזון ובידינו השיטה שהכינו אבותינו כדי לעשות זאת. 

כתבי מקובלים, שם הפתרון לכל הצרות ואומות העולם דורשות אותו מאיתנו. האנטישמיות תמשיך ותבער והפעם לא יהיה לאן לברוח. גם בישראל. הטוויסט בעלילה בידינו – היכולת להפוך את הכל לטובה! 

כשנתחיל ליישם את השיטה, לא רק שנגיע מחדש לאהבת אחים ונחיה חיים מאושרים אלא כל האנושות תהפוך את יחסה אלינו לכבוד והערכה ונרגיש סוף סוף באמת בבית, בחיק משפחת העמים הגדולה. 

סולו חופשי

אתמול צפיתי (שוב יש לומר…) בסרט התיעודי סולו חופשי. הסרט מספר על אלכס הונולד, מטפס צוקים "חופשי" – ללא רתמות וללא כל רשת ביטחון. אחרי יותר מאלף טיפוסים על הרים וצוקים שונים ברחבי העולם, הונולד שם לו למטרה לטפס בידיים חשופות על "אל קפיטן" שביוסמיטי פארק, צוק גרניט עצום, הגבוה ביותר בעולם.

טריילר הסרט סולו חופשי

הסרט לוקח אותנו למסע אל משטר האימונים, הלבטים, החששות, ההצלחות והנפילות לאורך הדרך עד להחלטה הסופית לטפס על ההר. הונולד עובר מסע מרתק אל עצמו שסופו מגיע בפסגת הצוק. אבל אנחנו עוד נגיע לזה בהמשך. 

הסרט מלווה בנופים עוצרי נשימה שחודרים כל כך עמוק לפחדים האנושיים הקיימים בכולנו – הפחד למות. יש משהו מאוד משחרר בהתמודדות עם הפחדים של עצמך. הונולד לוקח את זה צעד אחד קדימה שבו הוא מתמודד עם פחד בצורה קיצונית שגם עלולה להשפיע על קיומו. הוא פשוט יכול למות. אחד המשפטים בסרט מתאר את זה מאוד חזק – "תחשוב שאתה מתמודד באולימפיאדה. אם לא תזכה במדליית זהב אתה מת". בתחרות הזו אין מקום שני!

כמובן שלא כל אחד מסוגל להתמודדות כזו. מעבר למאמץ הפיסי (הטיפוס כרוך בהיתלות על זיזים קטנים בקיר ומשיכת כל משקל הגוף כלפי מעלה) ישנה כמובן התמודדות רגשית ומנטלית באתגר כזה. בסרט מראים שהונולד עובר סריקת מוח ומגלים שסף הריגוש שלו הוא כל כך גבוה שמצבים כמו להיות תלוי בין שמיים לארץ בלי חבלים או רשת ביטחון כנראה משפיעים עליו בצורה אחרת מאדם ממוצע. ועדיין, עם כל הנתונים המוצלחים ויריית הפתיחה הטובה שיש לו, זה ללא ספק אחד האתגרים המופלאים שאדם הציב לעצמו וגם עמד בו. 

עבורי הסרט מוכיח שהכול באמת בראש. אם אדם יחליט לבצע משימה, יהיה רתום כולו למאמץ, ישאף אליו בכל מאודו הוא יצליח. לא חייבים להתמודד עם אתגרים מסכני חיים אבל תחשבו על קשיים או אתגרים שאתם נתקלים בהם במהלך החיים. אנחנו לעתים מוותרים מתוך עצלות, חוסר רצון, חוסר זמן או כל תירוץ אחר שאנחנו מתרצים לעצמנו. הצעד הראשון הוא הכי קשה – להחליף את הדיסק במוח. להחליט שמשנים, שמתמודדים, שפועלים, שעושים מעשה!

בבוקר אחד, אחרי כל כך הרבה לבטים, אימונים, התלבטויות, קם הונולד, שם תרמיל קטן על הגב, החל לצעוד לעבר הצוק. כשהגיע למרגלותיו הניח את התיק על האדמה, שם כפפות ונעלי טיפוס הניח ידיים על הצוק ועשה את הצעד הראשון. מרגע זה כל החששות, הלבטים וההתלבטויות נעלמו כלא היו. הוא החל מטפס על הצוק אבל בראש הוא כבר דמיין את עצמו בפסגה. לאורך כל צילומי הטיפוס בצבץ לו חיוך קטן על פרצופו כאומר – עשיתי זאת!

התבלבלנו

מנצלים את הטבע ומזהמים את האוויר

התפתחות האנושות במאה וחמישים השנים אחרונות הביאה את האדם להרגשה שהוא כל יכול, להרגשה שהוא מעל הטבע, שהוא בעל הבית בעולם הזה. שהוא בחכמתו ובאמצעים שהוא פיתח  יוכל לשנות ולנצל כל דבר ממשאבי הטבע בכדי לשרת את רצונותיו שלא יודעים שובע. רצונות שמתפתחים בכל יום עוד ועוד, דבר שגרם לניצול בלתי אחראי של משאבי הטבע, הביא לזיהום מקורות המים והאוויר שהם מקורות החיים שלנו ומאיים על הדבר החשוב ביותר שמקיים את כדור הארץ, האיזון. 

 אותם טייקונים בעלי הקונצרנים הענקיים, אלה השולטים בוול סטריט, אותם מנהיגי העולם הקפיטליסטי בעלי הכוח והשררה, שרצונותיהם האגואיסטים  למלאות ולנפח עוד את כיסיהם ללא התחשבות במשאבי הטבע ובעתיד העולם, אותם אלה שמרגישים כבעלי הבית התבלבלו מי באמת הכוח ששולט. איבדו את הרגישות לסביבה בה הם חיים, מתעלמים מהכוח שיצר את כל הבריאה הזאת, לכוח הזה שבזכותו אנו נושמים אוכלים ושותים.

 והבלבול וחוסר הרגישות שלנו הביא את הטבע לשלוח לנו מסרים, לא מעט נורות אדומות נדלקות בעולם בכל מיני תופעות שהטבע שולח ומזהיר אותנו. שרפות ענק, התייבשות של אזורים נרחבים ברחבי העולם מכריתת יערות. הפשרת קרחונים בקוטב, שינוי מזג אוויר קיצוני ועוד. דברים המעידים שהאיזון נפגע.

נורה אדומה נוספת נדלקה עכשיו – התפרצות וירוס הקורונה. כל המומחים והמדענים ברחבי העולם, עם כל הידע והאמצעים, שלהם עומדים חסרי ישע, וירוס קטן  עצר את העולם.

שמעתי  מד"ר מיכאל לייטמן מומחה לחכמת הקבלה, שהעולם נמצא באחד התקופות המשמעותיות ביותר, תקופת מעבר הנקראת "הדור האחרון" כך כינה אותה אחד מגדולי המקובלים שחי וכתב על זה לפני למעלה מ 100 שנה הרב יהודה לייב הלוי אשלג ( המכונה בעה"ס ע"ש סיפרו המפורסם) . ההתפתחות שעברה האנושות מאז האדם הראשון קשורה לתכונה אחת שנמצאת בכל אדם, אגו רצון לקבל, הכוח שדוחף את האדם להתקדם מתוך התפתחות הרצון שבו, שהחל ברצונות קטנים שהיו באדה"ר רצונות קיומיים והכרחים לחיים של אוכל מין משפחה.

רצונות ששלטו אלפי שנים והתפתחו לרצונות של רכוש כסף שליטה, ידע השכלה .כך שהעולם הגיע להתפתחות גלובלית שכל מערכות החיים שלנו מקושרים, הרצון אגואיסטי עצום, כל אחד  רוצה לבלוע את כל העולם, לא מרוצה מעצמו, כל מה שיש לו נראה כמובן מאליו, כבר לא מספק אותו, ובכל יום מחפש מה יעשה לו יותר טוב.

החיים האלה הביאו למירוץ מטורף שכל אחד מאיתנו מחויב לעוד שעות נוספות לעוד מישרה בכדי להגדיל את ההכנסה ולעמוד במטלות החיים.

החיים האלה הביאו לייצור מוצרים ושירותים שהאדם כמעט לא צריך שיוצרים טונות של טונות של זבל וזיהום .

רצונות האדם הביאו את העולם למצב שאנחנו נמצאים בו היום, והטבע, הכוח העליון כנראה שלא משלים עם זה ושולח לנו אותות שאומרים. עצור!!!

אם נבחן את הווירוס שבא עלינו  בצורה אמתית, ניראה שהוא בסה"כ פועל לטובתנו, בזה שהוא מכריח אותנו להתרחק אחד מהשני להפסיק כל פעילות, עוצר את גלגלי התעשייה, את עשרות אלפי הטיסות, את הרכבות, האניות שיוצרים זיהום מחריד.

הווירוס גרם לאיזשהו חיבור מחדש במשפחות הגרעיניות שמירוץ החיים לא נתן להם להיות ביחד, גרם לנו לחיבור בין אוכלוסיות שתיעבו זה את זה כמו חיילי צה"ל והחרדים שפתאום מצאו את עצמם מחוברים ודואגים אחד לשני. נתן לנו לראות ולהבין את יחס האנושות כלפי משאבי הטבע והסביבה שאנו חיים.

התופעות שנגרמו מעצירת העולם לא נראו עשרות שנים  בתקופה קצרה מאד החלו לצאת ולהסתובב באופן חופשי חיות שלא ראינו המון זמן בכל מיני מקומות בעולם, בסין דיווחו שרואים את השמים נקיים, האוויר  נקי יותר, ומקורות המים השתפרו, הטבע החל לנשום ולחזור לעצמו.

מדענים טוענים שהעולם לא יחזור למה שהיה

‏ד"ר רוברט רדפילד, ראש המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן בארצות הברית (CDC), אמר "שווירוס הקורונה הוריד את ארה״ב על הברכיים." ארה״ב מתכוונת להקצות 7 טריליון דולר לגילוי מוקדם של וירוסים חדשים. 

‏לדעתי, עלינו פשוט להתחיל לחיות בצורה חדשה, כך שנשאיר רק את הדברים ההכרחיים לחברה." עלינו להתחיל לחשוב מחדש, להישמע לחוקי הטבע, להתכלל איתם ולא לפגוע בהם. שלא נתבלבל אנחנו תלויים בהם.

גורלו של אדם

זרמי החיים מנווטים את גורלנו

יש הרבה דברים בחיינו שאנו מתכננים בצורה מסוימת, וזרמי החיים דוחפים ומביאים אותנו למשהו אחר שלא חשבנו או תכננו. עוד בהיותי ילד ידעתי שאני הולך להיות עצמאי בעל עסק; כל מחשבותיי היו בכיוון של להמציא איזו המצאה, או לעשות משהו שלא עשו עדיין. זה העסיק אותי שעות על גבי שעות. 

חברים שלי איתם גדלתי יחד, כל אחד תפס כיוון – כשגדלנו. ראיתי שאנשים שתכננו וחלמו הלכו ללמוד מקצועות שונים, כשברוב המקרים איש מהם לא עסק במה שתכנן. גם אני, לאחר עבודה וטיול בארה"ב  – נוחת בארץ ומחפש את עצמי. כיוון שהייתי כבר אב לילד הייתי מחויב לעבוד, והתחלתי לעבוד במפעל לעיבוד שבבי, במחלקת פיתוח – במקצוע שלמדתי. היה זה מקצוע שאבי ממש התעקש והכריח אותי ללמוד, בביה"ס אורט חולון; לא אשכח את מילותיו, "תעשה מה שאתה רוצה, אבל שיהיה לך מקצוע בחיים." ממרום שנותי היום אני יודע שאבא צדק.
אבל בכל יום שעבדתי הראש שלי היה במקום אחר.

יום אחד ביקרתי אצל דודה שורי. דמות של אישה מאד חזקה, אישה ששרדה יחד עם אחותה ואבי, את השואה. דודה שורי עבדה כמלצרית באולמי חתונות, ולאט לאט החלה לעשות אירועי קייטרינג קטנים אותם הייתה מכינה בבית. באותו יום שביקרתי היא דיברה על העבודה שלה, סיפרה שהיא מאוד קשה וכבר אין לה כוחות להמשיך. אמרתי, שאם היא מוכנה – אני מוכן להצטרף אליה כשותף. מפה החיים השתנו לגמרי, לאחר שנה וחצי כעובד שכיר הפכתי לעצמאי.

הייתי בשיא הכוחות והמוטיבציה להתפתח והעסק החל לגדול בצורה מהירה ביותר; לא היה דבר שאמרתי לו לא. עבדתי יום ולילה. קיבלתי הצעה לפתוח גן אירועים בבית הנשיא במכון ויצמן, דבר שמתוכו קיבלתי את ניהול ההסעדה של כל מכון ויצמן, מקום אותו ניהלתי 15 שנה. תוך כדי, בניתי מפעל  לייצור אוכל, פתחתי 5 חנויות לאוכל מוכן. פתחתי עוד גן אירועים, סיפקתי ארוחות למפעלים וערכתי אירועי קייטרינג בכל מקום בארץ.
כך עברו 35 שנה בהם עבדתי קשה מאד, ואף הצלחתי להטביע את חותמי בענף האוכל המוכן לצריכה ביתית.


ואז החלה תקופה שבה איבדתי את החשק לעסק. הרגשתי גם חוסר עניין במה שקורה בפוליטיקה בכלכלה. הייתי מנוי אז בידיעות אחרונות במשך למעלה מ 20 שנה, כשבחצי השנה האחרונה לקחתי את העיתון שהיה סגור בשקית וזרקתי אותו לזבל. לא יכולתי לשמוע את החדשות ואת כל הפרשנים, הכל היה לי כשקר וכחוסר טעם. והתחלתי לשאול את עצמי מה אני הולך לעשות עם החיים שלי. שאלתי, מאיפה זה בא לי ? למה?

בני הבכור התחבר ללימוד חכמת הקבלה מספר שנים לפני. תמיד חשבתי שזה כמו חזרה בתשובה. כשהייתי מתעניין ושואל אותו, תשובתו הייתה "אבא, זה לא בשבילך". באותו הזמן החלו לשדר בערוץ 66 תכניות על הקבלה. ואני שהייתי בחוסר עניין בכל, נכנסתי איזה יום לשידור והתחלתי להימשך אליו יום אחרי יום. אהבתי את מה ששמעתי שם – האם הגורל בידנו? האם הבחירה בידנו? מה אני רוצה מהחיים, האם אני יודע ?
האם יש מזל בחיים?

פעם היינו

"סיינפלד" ו"חברים" הם שתי סדרות טלוויזיה שהצחיקו מיליוני אנשים בעולם וגרמו לצופים להיות חלק מהחבר'ה שעל המסך.

בהחלט ניתן להצביע על כך שהחברות היא מוטיב חוזר חזק ומאוד מרכזי בשתי הסדרות והקשר בין הדמויות הוא זה שקודם לכל משך את הצופים לתוך המרקע.

הרעיון שחבורת צעירים מתנהלת ביחד במצבים הזויים קורעים מצחוק הדביקה שבוע אחר שבוע מיליוני צופים בכל העולם והשידורים החוזרים מעולם לא היו רלוונטיים יותר.

וגם היום שנים רבות אחרי הפסקת הצילומים צעירים שינקו בזמן שג'ורג' נתפס מחטט בזבל ורייצ'ל שברה את הלב לרוס, יש מיליוני צופים בסדרות שנקרעים מצחוק.

הסדרות הללו הן קאלט בגלל האהבה הרוויה בהן בעוד שסדרות הריאלטי שמככבות היום על המסך ספונות בשנאה תחרות ודריכה על האחר בשביל פרס שבסופו של דבר לא שווה כלום.

יש משהו מאוד מושך ומורגש כנכון ואמיתי דווקא בסדרות שנכתבו ביד יוצר, הושקע בהם זמן וחשיבה על כתיבת תסריט ופאנצ'ים ושום דבר שם לא אמיתי למעט האהבה והקשר בין האנשים.

ויש משהו מאוד מרתיע ומרחיק בלצפות בסדרה "כאילו" אמיתית ששם השקר מנסה להצטייר כאמת ועל הצופים מהלכת אימים ההרגשה שכמה הוא מסכן או כמה היא רעה ואין שום רצון להידמות על הדמויות שרואים. ההיפך. רק לא להיות שם וכאלה.

למעשה, הזדהות היא מילת מפתח בכל מה שקשור למשיכת קהל, והסדרות "סיינפלד" ו"חברים" גרמו לנו להזדהות עם הפאדיחות, הצחוקים, המצבים הקומיים הבלתי נתפסים בהם אנו נתקלים בחיים ובכולנו יש קצת קרמר וקצת ג'ואי לא?

25 דקות צרופות של צחוק מהבטן שלו חיכינו כולנו והשאלה הנשאלת היא – מתי צחקנו ככה בפעם האחרונה מסדרת טלוויזה? מתי חיכינו כל-כך שיגיע יום מסוים בשבוע, כי אין אפשרות לראות שוב או להקליט, ואפילו נפגשנו חברים לכבוד האירוע?

למרבה הצער, הגעגוע שנוצר כלפי "סיינפלד" ו"חברים", הוא געגוע להרגשה זכה ותמימה לרגעים מוצלחים שהיו לנו פעם בחיים, לדקות של הנאה צרופות, לכמיהה לקשר אחר עם כוכבי הטלוויזה שלנו ובעיקר – לקשר בנינו.