בימים אלו, של חגים ללא קרובי משפחה, העדר מקומות בילוי וסגר חברתי שנכפה עלינו שוב, הולכת ומתעצמת תחושת המצוקה הרגשית שהיתה בימים כתיקונם רק על "אש קטנה". המצוקה הרגשית נובעת למעשה מבדידות; ברגע שזו נעלמת, שאר הדברים שנלקחו כרגע מחיינו – פחות משמעותיים להרגשה הטובה שלנו.

האם בעידן הטכנולוגיה המחברת ומקשרת כמו https://delight.co.il/ , הבדידות בתנאים הנוכחיים היא מחויבת המציאות? לא בטוח. התקשרות בווידאו בעזרת וואטסאפ, זום, סקייפ, פייסטיים או איזו תוכנה שלא תהיה, יוצרת הרגשה שבן שיחנו יושב אצלנו בסלון על כוס קפה. למרות זאת, טעם הבדידות נשאר הרבה פעמים, גם לאחר שיחה כזו. אם להיות כנים, טעם זה היה קיים הרבה פעמים גם בתוך ולאחר פגישה עם החברים והקרובים לנו, לפני עידן הקורונה והסגר. 

הסיבות לכך, קשורות להרבה מרכיבים – אחד מהם הוא איכות התקשורת הנוצרת עם בן שיחנו. תקשורת בה נחוש שמקבלים אותנו, מעריכים אותנו, תומכים בנו ללא פניות, סומכים עלינו ואוהבים אותנו, עושה לנו תמיד טוב. הסיבה לכך, נעוצה בתקשורת אותה אנו חווים בשלב ההתפתחותי הראשוני שלנו. 

דונלד ויניקוט, רופא ילדים במקצועו שהתבונן ארוכות באמהות ובצורת הקשר שיצרו עם ילדיהן, כתב על כך רבות; מתוך תצפיותיו, הוא יצר את המושג "האמא הטובה דייה", בה הוא התמקד בהתייחסות המתאימה של האם לתינוקה, ביכולת ההכלה ששידרה ובשאר מרכיבי הקשר שיצרו אצל התינוק והילד את הרגשת הביטחון גם בהיעדרה של אימו ואיפשרו לו להתמודד בהצלחה עם העולם. 

מכאן, שהרגשת הביטחון הנוצרת באינטראקציה שלנו עם הזולת באמצעי טכנולוגי זה או אחר, היא זו המשמעותית בניסיון להרגיש ביטחון כדי לפוגג את הבדידות. תחושה כזו תוכל להיווצר רק כשבן שיחנו יענה בדרך זו או אחרת על תכונות ה"אמא טובה דיה": הוא יקבל אותנו ללא שיפוט, ישדר יחס אמפטי ומכיל, ולא ינסה לשנות אותנו ע"י מתן הוראות ועצות וגם לא ינסה לקבל רווח משני כתוצאה מהסיוע שלו לנו, כזה הקשור לבניית ההערכה העצמית האישית שלו.